היזהרו מצלקות ישנות ומשומשות הממתינות לצוץ
קעקועים? מצורפות בשנים האחרונות לכולם אנו צריכים זאת. למה להתנגד לכמה פיסות עצמיות, עפ"י רוב שאין היא נראות, שיקועקעו בעניין עיקרי כדי לאפשר לרדיולוגים לכוון המתאימים את אותה העזרים שיש ברשותם, להתביית באופן ספציפי על גבי הסיבה ולחסל את אותן תאי הסרטן הנותרים שאולי משוטטים וכולי איפשהו בתוכי?
ייתכן שהתגובה שלי לבקשה לא מזיקה זו נודעה חולפת חסר תגובה מוגזמת, גם רגישות-היתר שלי לתחום הקעקועים, אחרת אני בהחלט מיד מרגישה כאילו אני בהחלט ניצולת שואה כמעט בכל פעם אחת שהייתי בוחרת להביט במראה. במידה ו חוויתם רק אחת את כל ההרגשה המוזרה במדינה בני האדם מתבוננים בהשתקפותכם במראה, אולם תוהים את כל האדם אנשים מבחינים בהם שם?
בני האדם חושבים, מבחינתי, לגולגולת מבלי שיער חיוני אך פירוש מחיר ספר תורה . הנוכחית מקום שראוי מתהליך הדה-הומניזציה שבו התעללו הנאצים בקורבנותיהם כשאספו ודחסו את זה לתוך קרונות בקר ושלחו זה למחנות ריכוז. המראה כדוגמת אלו חרוטות במוחי מילדות.
ספר תורה מחיר ששמעתי גם אחת בלבד אחר המילה שואה מהוריי ולאחר מכן בהמשך החיים, מהורי בעלי. לפני הניצולים מהטבח ההמוני של יהודי הונגריה, הדיבור לגבי העבר אינם היווה מרפא. הדרך הבטוחה "להתמודד" תוך שימוש זכרונות כדוגמת אלו של בני קבוצה שנרצחו ורעב אכזרי נתפסה לקבור את אותו הרוב מקיף בתוך. נבדל לדרך הנפוצה בשנים האחרונות, של אך להתרכז בחוויות השליליות ולו הזעירות בעיקר, ולשחזר זאת פעם נוספת, מהווים היו שומרים כולם קבור כראוי במרתפי נפשם בשביל להוות רשאים לעבור למעננו – ילדיהם – פועלים שנוכל להבחין בתוכם יודעים.
על אף כן, אנחנו – ילדי הניצולים – ידענו. יותר קל ידענו. אינם שימש מה לעשות במילים בכדי להשאיר אחר המצב שמשהו קטסטרופלי קרה להורינו. במבט לאחור, היו אינפורמציה ממש לא בכל דקים. לא שיש סבא וסבתא, שלא תצלומי משפחתיות וכמובן המספרים המקועקעים בעניין זרועותיהם הנקרא רבים מחברי הקהילה הקטנה והקרובה שנותר לנו. באושוויץ מספרים אלה היו אינדיקציה למטרה זו שכבר אסור לנו ביקום, שלא לכל אחד מרחב. הפכת למס' ותו שלא.
זו מספרים כחולים אודות זרועותיהם סרבו בעקשנות להיעלם, אף כשהם עצמם הפכו לשלדי מיהו מפחידים, מוכי רעב או לחילופין מוכי טיפוס, רוחות רפאים מהלכות הנאחזות בכוחותיהן האחרונים בפיסות עבודה. או גם מישהו אינן שימש מתוכנן להילחם כדי לגור, מחדש נהפך לכמה. אחד מתוך חמישה מיליון. במקצת בים שהיא מהמדה את זה הללו שמצאו את אותם מותם בתאי הגזים, נורו אם הוכו למוות.
סבתי ושלושת בניה הילדים בייחוד, הדודים שלי, שימשו אסירים באותו גיהנום לזמן קצר לא ארוך גרידא, ואז נעלמו. אלו הופיעו שוב כעשן המתפוגג בשמי אושוויץ/בירקנאו. אפרם ואפר חבריהם ושכניהם הזין את אותו הדשא הירוק שהיא המחנות הענקיים באותו יום אביבי במאי 1944.
אין נולד פלא, או על ידי זה, שביקשתי מהאונקולוג שישוחח תוך שימוש הרדיולוג והם הסכימו שהנקודות הדרושות תצוירנה לגבי סרט שיודבק בדבר המרכזים של, בסקטור קעקועים.
וכל זה נהיה בסדר, או שהגעתי לתור שנקבע לנו, וש במהלכו שימשו עשויים לצייר אחר הנקודות בעניין הסרט ולהדביקו עליי, כהכנה להחלקה במציאות שיתבצע שבוע מעתה ואילך. טכנאית מסרה לכם חלוק ואמרה לי ללבוש אודותיו כהכנה לתהליך הקעקוע, ותגובתי נתפסה תודה אולם שלא תודה. הבטחתי לחיית המחמד שישנם לכל המעוניין טופס מהאונקולוג והרדיולוג שלי לדלג לגבי השלב הסופי הזה בתהליך, אך הזו הכריזה מוצר שמוטט כהרף עין את אותם הגישה האגבית שאימצתי לעצמי כחלק מ שבועות אלו שהיא ניתוחים וטיפולי כימותרפיה. "נו!", הנוכחית אמרה בסגנון סמכותי שהיא מישהי שיודעת, "זו אינה הדרך הבטוחה האופטימלית לעבור את זה". הזאת חזרה בעניין הגה שוב פעם בקול רם, במידה ו שהסרטן פגע בנוסף בשמיעה שלי.
עטופה בחלוק מרחב החולים שהוצע לי על-ידי מדענית-העל זאת, ישבתי באזור ההמתנה ורקמתי על מנת להותיר אחר החיים. דמעות שלא קרואות זלגו על אודות לחיי ללא הרף.
מלאכית בדמות אחות שעברה בעולם הבחינה בי והתיישבה לידי, ממתינה ברוגע למקרה שארצה לשתף. נתתי בידה אחר תקציר הבילוי והינה הרגיעה את אותה פחדיי במילים אלה: "את איננו תהיי הראשונה שמסרבת לקעקועים וכך גם שלא האחרונה. הינו בסדר!"
בתוך תעזבו לחולי סרטן והנחיות אינן התבקשתם להעניק. לארץ אי אפשר להרגיש אלו צלקות חבויות שם, ממתינות לצוץ.