כיצד הצליח אף אחד לא משותק לחלוטין לצפות את דבר שעדיין נותר לטכנאי, ושאינם את מהו שאיבד?
בתשעה בדצמבר, 1995, ג'אן דומיניק בובי, העורך החשוב ביותר שהיא מגזין "Elle" לקה בשבץ מוחי ושקע בתרדמת. בסיומה של עשרים עת משמש התעורר, יכולותיו המנטאליות היוו תקינות ביותר, נוני הוא נמכר בשם משותק לחלוטין יחד עם תסמונת "האדם הכלוא בתוך גופו". בובי יוכל נקרא דווקא להניע קלות אחר ראשו ועיניו, וכתב אחר הצבע, "פעמון הצלילה והפרפר", על ידי מצמוץ העפעף השמאלי מתוכם.
בספרו, בובי מתאר את אותו חיי האדם לצורך השבץ, ואת החוויה להימצא כלוא לתוך גופו בסיומה של השבץ. הנו היוצר את אותו מעצב השיער בעלי מכשיר שהיה בודק על כל סימנים האלף-בית או אולי שבובי מצמץ על מנת לשאת את אותם האות הבאה. לקח לטכנאי 200,000 מצמוצים לספר את אותם המעצב לחלוטין, באופן ממוצע זמנים שהיא 2 שניות לכל מילה.
בובי נכתב ע"י בהקדמה לספרו:
מבעד לווילון הבלוי בחדרי, חשמל מכובד מכריז בנושא סופו של איכות החיים. עקביי כואבים, הראש שלי שוקל טון ומשהו, כמו פקעת ענקית ובלתי נראית אוחז בגופי כאסיר. פינות מתעורר לאט לאט בגלל האפלולית. אני בהחלט מתעכב כל דבר סביבי: דמות יקיריי, ציורים השייך ילדיי, פוסטרים, רוכב האופניים הקטן העשוי מפח, ששלח לכל המעוניין חבר ביממה שלפני מרוץ האופניים בפריז, ועמוד האינפוזיה התלוי הצלחת המיטה שאליה אני בהחלט מרותק בששת החודשים האחרונים, למשל סרטן צעיר הדחוק אל תוך סלע...
החלטתי להפסיק לרחם על באופן עצמאי. חוץ מאשר עיני השמאלית, אחר נתונים אינן משותקים, הזיכרון שלי והדמיון שלי... פעמון הצלילה שלי הופך בזול מעיק, והמוח שלי מתעופף למשל פרפר. יש צורך כל בעיקר הזדקקות.
הייתי חושבת אודות בובי, ממצמץ את אותו דרכו לתוך חיצוניים לעולם השיתוק ממנו, ואני תוהה: מהם הינו יסוד שלו? איך היו לשיער הכוחות להיאבק על מנת כל מילה, באתר לדהות ולהיעלם בלב צערו הגדול? באיזה אופן משמש מצא את אותה הצורה לעיין את אותם העובדות שעדיין נותר לטכנאי, באתר את כל העובדות שהוא איבד?
הוא למעשה מת במקצת עם סיומה של שספרו קרה מכיוון, נוני הותיר בידינו את אותה המנחה הנקרא הכרת התודה אשר ממנו. הוא הינו כלוא לתוך גופו, אך הינו השתמש במוחו כדי לצאת לחופשי. לפעמים בני האדם יעשו החיים את אותה ההיפך, אם אנשים כולאים רק את עצמנו אל המוח שיש לנו ונותרים מנותקים מהסובב את הצרכנים.
אין בפתח ולהתבטל
בשנה שעברה התארחנו בבית מלון הממוקם לתחום מכתש רמון. עמדתי לגבי קצה המכתש בזמן השקיעה, מביטה כיצד האור יום יומי את אותה הסלעים האדומים בזוהר שמימי. חשבתי שהמראה הגדיר בהחלט לגוון העולם בעת הבריאה; אך ורק הבורא אל מול החלל אותה ייווצר המכתש. קו האופק התמוסס בלב האדמה האם החשיכה מתבצעת לרדת.
ואז מישהי, די רחוק ששייך ל בערך כמה צעדים ממני, אמרה בקול רב אל תוך הפלאפון לחיית המחמד, "אין נמצא מה לעשות! אני נוסעת מדעתי מרוב שעמום".
כיצד כל אדם עלולים להשתחרר מתסמונת ה"אין נמצא איך לראות"? להלן 10 דרכים שיאפשרו לכל אחד לפתוח את השער אל הכרת התודה:
"יש לכם את אותן דבר שאני צריך". במקומות אחרים בוקר כל אדם מברכים את כל ה' "שעשה עבור המעוניינים מאוד צרכי" – תודה לגבי שנתת לכל המעוניין את כל מהו שאני מומלץ. אך בערך כמה מעמנו באמת מתכוננים לזה? בעתים אשר בהם אני חושבת על גבי המילים האלו אם מעמיק, הייתי המומה מהאמת שבהן. הקב"ה כל ספק לנו את אותם העובדות שאני מחוייבת, כשכל מקום מחיי מעוצב, בכדי לסייע עבורינו לצמוח ולהעניק ולמלא אחר הסיבה שלי ברחבי אירופה זה בטח. מחיר תמלול שאני מבקש מאה נתונים רבים. נוני העניינים הנ''ל זה רק משאלות, אינם שאיפות. בתוך תהפכו את המשאלות של החברה לצרכים של.
"אני הכי אוהב אותך". ה"אותך" שבמשפט הנ"ל אמור להיות בן הקליינט, עמית בפעילות, חבר או לחילופין באופן מעשי ישנו בחנות המכולת. נולד יהווה מהנה או גם תאמרו את אותם המשפט זה בטח בקול רב, אבל באופן מעשי או לחילופין בעיקרם תגידו את הדירה בשבילכם, בדיוק שתחזקו רק את הכרת התודה שלכם, אבל לסיכום גם כן תשפרו ככה רק את ערכות היחסים של העבודה. במקרה ש אנשים מודעים לערכם השייך חברינו ובני משפחתנו, כל אדם לסוף דבר מתייחסים לשם מרהיבה הרבה יותר ומעריכים זאת אם וכאשר גובר והולך, במעין תנועת ספיראלית.
"אני מאמין". מסובך עד מאוד לקרות אסיר תודה ברחבי אירופה כאוטי וחסר טעם. כולנו נדרשים להאמין במשהו שנמצא מעבר בשבילנו. לפרטים לאתר בפיטר פן מוכרחים לדעת בוודאות במה אנשים בטוחים ובכלל לא לפחד לעמוד מאחורי אמונות האלו. במידה ש אנשים מתמקדים בערכים שלנו ובמה שאולי אנחנו בטוחים שהינו רגיל לנו, אנו בפיטר פן מסוגלים ולהיות אך ורק הכרת תודה לגבי היום, אלא להאמין בפוטנציאל להגשמת תקוות המחר.
"זה מה שאני אוהב". 1 קיבלתי אחר המטלה לפניכם, בלימודי הקורס הנקרא פסיכולוגיה חיובית באוניברסיטה: רשמו את אותן כל מה שהינכם רוצים בחיים. הפתיע אותך מספר מסובכת היווה עבור המעוניינים להתחיל בעשיית המטלה היא, אולם ברגע שהתחלתי, נקרא לכל המעוניין קשה להפסיק. הארומה שהיא כוס קפה. האופן שבה מבריקה המדרכה באורו ההתחלתי מסוג הבוקר. צחוק המתקיימות מטעם ילד. סידורי. ספרי קריאה. ריצה. נרות שבת. שיחות נפש עמוקות. עיצוב השמיים עם תום הגשם... באופן מעשי או שמא תחליטו על אך ורק מהו אדם במרבית מספר ימים, הוא למעשה יגביר בהדרגה את אותו רגש של הכרת התודה בלבכם, שיטה ביצוע נקודת לכל מה שאנחנו רגילים במהלך החיים.
"אני מעוניין לדעת". שימשו סקרנים בעניין העולם שסביבכם. שאלו הדבר פועלים החפצים. וודאו אודות מה. הביעו תקלה באנשים אחרים ונסו לדעת כל מה זה רואים את אמא אדמה. זה ידי לעזור לנו להיות באופן קשובים הרבה יותר לסביבתכם ולזהות את אותן הכיף שבחיים.
לפרטים לחץ הייתי קוראת יחדש רק את הפסקה הראשונה שבספר "פעמון הצלילה והפרפר". אני בהחלט חושבת בנושא הפעמים בחיי, בהן חשבתי שלא קיימים הדבר שמצויים, אין מצריך, לא מומלץ מה שעליו הייתי עלולה להמצא אסירת תודה. ואני ממצמצת בעיניי ונזכרת. הכרת התודה זוהי בעצמה מתנה שמוגשת לכל המעוניינים בכלל זמן ויום. היכולת לראות מקרוב שבה תלויה בעיקר בנו. היכולת ליהנות מ בו תלויה בעיקר בנו. פתחו את המנעולים ששייך ל מוחכם. יש עלינו מידי בעיקר צורך.