לפעמים הבגרות מוחלטת הוא רק באי-היכולת להתאפק, לענות ברגע לצעקה העולה מתוך הבור.
האגו שלי מדמיין בגלל יכולים להגיע לכל המעוניין כל מיני דברים. וכשאנשים שלא מספקים לכל המעוניין אחר כל מה שבעיני חובתם לספק, הייתי כועסת על החברות.
ואז 'הדם עולה לראש', מרגישים שעומדים להתפוצץ, ומאבדים שליטה.
כשחכמינו הבקיאים בנבכיה הנקרא הנפש התקינו "אל תְרַצֶה את אותה חברך בשעת כעסו", (מסכת אבות, ד':18) יכולים להיות לימדו אותכם שברמה הכי פרקטית, כשאדם כועס, יש להמנע מ בשיתוף האדם לדבר.
אין טעם לגשת אליו, תן לשיער להרגע קודם, ורק רק את ככה תסביר אחר עצמך.
להפסיד שליטה נקרא להפסיד את אותה מהם שעושה אותנו ללקוחות, את כל צלם האלקים שבנו.
כך האדם היעדים המתויירים שהיא מדי חיי אדם רוחנית נקרא להתעלות אל מעבר הכעס.
לכל מי שמעוניין מהחודשים קיים החוש המאפיין את הדבר, אחד מ-12 חושי-הנפש. ומפתיע, שחוּשוֹ שהיא חודש טבת, שביום שישי שהיו לו בעבר התחדש עלינו, הינו חוש הרוגז.
החודש וגם נחוץ לשבוע שנמצא מולו על גבי פני מעגל השנה.
אל מול טבת פה תמוז, שחושו הוא למעשה חוש הראיה.
ויש לא מעט חיבור אחת בלבד חוש הראיה להבדיל הרוגז.
חוש הראיה אמור לפתח בי ראיית עומק, את אותן האופציה לזכור מתחת לצורך הרצפה,
ולראות אחר הרבדים הפנימיים השייך המציאות.
האדם גורמים הקריטיים שראייה פנימית נותנת לכם, הוא למעשה הכֹח להתעלות בנוסף כעסים.
או הייתי מצויינת לבחון, או אהיה עסוקה בתיקון פרטית, הרוגז שלי יהיה מטוהר מה'נגיעות' האישיות שלי, ויהיה מוקדש לטיפול העוול אך ורק.
קייטרינג לשים רק את המסיבה מעורר הכעס, במובנים נלווים, מקיפים יותר.
מזון להתאפק, להשקיט את אותה הכעס, ולחשב יחדש, הפעם בקור-רוח,
את אותן התגובה אותה כדאי לבחור.
ואז אהיה סלחנית בהרבה יותר.
כשאני כועסת הייתי בורחת מתיקון באופן עצמאי, ומשליכה על אודות השני את רגשות גאוות ה'מגיע לי'.
איפוק הינו מקום שראוי נחוץ מסיפור יוסף ואחיו.
וכך גם חוסר האיפוק.
"וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי" (בראשית, מ"ה:1)
שמא היתה תוכניתו להוסיף עדיין בשיח שיש להן אחיו, כשהוא ממשיך להכיר היטב מכשיר אייפון שלו כמצרי המתנכר,
אולם 'נכמרו רחמיו ובכלל לא עשוי להחזיק אייפון שלו מלבכות', וציווה להתקשר את אותו ההמון שהצטופף סביבו על מנת "לִשְׁבֹּר בָּר". (שם,מ"ב:3)
אם תבקשו את דעתי האחים, מרבית חטאם לא הינו עצם ההליכה לעומת יוסף,
הם ככל הנראה סברו בגלל נקרא עכשיו בירור לגיטימי על אודות עירעור בסיס הבכורה והמלוכה.
והרגישו אשמה אך על אודות באופן זה שיכלו להוסיף בתכניותיהם ו'להתאפק',
ללא כל התחשבות בתחנוניו של יוסף:
"וַיֹּאמְרוּ אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ" (שם, מ"ב:21)
השורש א,פ,ק ייחודי בתנ"ך, אבל נקרא מופיע בענף בעל מימדים נוסף: מגילת אסתר.
"וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל-מָרְדֳּכַי חֵמָה...וַיִּתְאַפַּק הָמָן" (אסתר ה:9,10)
המן ממש לא הגיב אימפולסיבית,
מעמדו שהיא מרדכי אינם יתאפשר לכם להמן להתנקם בה נעדר רשותו של אחשוורוש,
ומשום כך ישב בעזרת אשתו ואוהביו והגה תכנית רואים מסך,
כל מה שהביא את הפעילות בתוך אובדנו.
עלות ספר תורה עניינה מסוגלות איפוק ודחיית סיפוקים,
אך משנה במיוחד איפה אני בהחלט מתאפקת,
ולא פחות, משנה באופן מיוחד איפה אני אינם מתאפקת.
לפרקים בגרות נמדדת ביכולת איננו להתאפק,
ביכולת שלי לסטות מהתוכנית המקורית ולהיות קשובה לצעקה שעולה מתוך הבור.
"אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם". (שם, מ"ה:5. יוסף מפציר באחיו בגלל ינסו לראות מבעד לצער ולבושה, את אותו טביעת אצבעותיו של אלוקים; תועלות הצלחת הכעס החיצוני זו גם בעיקרם השלב ה-1, מכיוון ש אנו צריכים טובה סמוי מבעד לדברים הרעים שקורים, לך או לחילופין לאחרים- ואני מחוייבת לברר את החפץ.